לזכר הבלוג שלי ב"סלונה"

חלק משמעותי מהיציאה שלי מהמגירה אל האור, אני חבה לאתר הבלוגים "סלונה" שבימים אלו (ימי משבר הקורונה) יורד לצערי מהאוויר. ריכזתי כאן אסופה של פוסטים נבחרים שלי מתוך עשרות שפרסמתי בבלוג "שדה בלי סודות" - למזכרת. כל פוסט לווה באחד משיריי. מוזמנים לקרוא.

*פוסטים נוספים ששרדו תוכלו לקרוא כאן*

הקראש שבנה אותי

סיפור קטן על איך התאהבות בגיל טיפשעשרה בונה טעם מוזיקלי לכל החיים ולמה דחייה יכולה להיות המחמאה הכי טובה שתקבלי אי פעם. ושיר, כמובן.

24/02/2015

“את יודעת, עברתי על החומרים שלך ואני לא חושב שהם יכולים להתאים לנו. את כותבת יפה מאד, אבל את כותבת רוקנרול. זה פחות מתאים לסגנון שלנו. את צריכה לפנות לאמני רוק, זה הכיוון שלך” הוא אמר לי וסיים את השיחה. כביכול זו הייתה שיחת הדחייה הראשונה שלי מאז יצאתי במסע להגשמת החלום שלי להוציא את השירים שלי מחשכת המגירה אל אור הרמקולים. אבל זו גם הייתה המחמאה הכי טובה שקיבלתי אי פעם על הכתיבה שלי, על עצמי.

היום הראשון הכי מאושר שאני זוכרת בחיי היה היום בו קיבלתי את הרדיו טייפ הראשון שלי. עד אז, טרנזיסטור ישן ששידר ערוצי רדיו מהז’אנר הישראלי והמזרח תיכוני היו מנת חלקי. גדלתי בבית שהיו בו תמיד ספרים, בגדים, צעצועים והמון אוכל, אבל לא מספיק מוזיקה. כלומר, הייתה תמיד מוזיקה ברקע, אבל לא בהכרח זו שבחרנו בעצמנו לשמוע. זוהר ארגוב, ירדנה ארזי, עופרה חזה, אום כולתום וגם דיוויד-בואי- ג’ורג’- מייקל- ג’קסון שהתנגנו בשלהי שנות השמונים ברדיו המקומי. היום בו קיבלתי את הרדיו טייפ הראשון שלי זכור לי כמו סרט, פריים ביי פריים. זה היה יום חג.

לנציגי דור הY שהצטרפו אלינו זה עתה, אסביר שרדיו טייפ זה מוצג ארכיאולוגי שכמעט חלף מן העולם. הדרך לשמוע בו מוזיקה הייתה סלולה בסלילי קלטות שדינם תמיד להסתבך, אבל אני ביליתי ימים כלילות בהקלטת פסקולים של שירים ומנגינות שבחרתי בעצמי ונחשפתי לעולם שכולו טוב. או לפחות כך חשבתי. עד שהגיע רני. רני היה הקראש הראשון שלי. לכל אחד מאיתנו יש את ההתאהבות הראשונה, העיוורת, המדממת, כזו שתיזכר לנצח. אצלי היא הגיעה בגיל 16, בנסיעה עם חבורת הבנים שכל כך התגאיתי להשתייך אליה אל חנות התקליטים “חור בשחור” בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, שהייתה רחוקה מרחק שנות אור מהפריפריה בה גדלתי. רני היה ה IT BOY. רציתי אותו נורא. אבל הייתי קטנה, רזה (אח, היו ימים), ממושקפת, אחת מהחבר’ה, הידידה הטובה ובעיקר לא השתייכתי לבראנז’ה המוזיקלית שלו. אח שלו היה נגן בלהקת רוק, הוא היה ספץ בכל סוגי המוזיקה שאני כלל לא הכרתי וכך מצאתי את עצמי מבצעת תחקיר נמרץ על העדפותיו המוזיקליות ועורכת מרתונים של קלטות עם אמנים שלא ידעתי על קיומם, רק כדי למצוא חן בעיניו.

כך, למשל, גיליתי את פורטיסחרוף. הם היו אמורים להגיע להופעה בתיכון שלנו בפסטיבל האביב שנערך מדי שנה. היה לי בדיוק חודש וחצי להתכונן למאורע. שמעתי שהם השניים היחידים שרני אוהב לשמוע בארץ וקניתי קסטה של ההופעה החיה שלהם (שבקרוב עולה שוב לאחר עשרים שנה). נרדמתי כל לילה עם אוזניות שעשויות היו להיכרך סביב צווארי בשינה. אבל היי, אם כבר למות אז לפחות עם ברי ששר לי “אין קץ לילדות” באוזן. כך גם הכרתי את לד זפלין, סנטנה, פינק פלויד, לני קרביץ, בתקופה שעוד היינו בוחרים שירים בג’וק בוקס שבפאב השכונתי ועם הזמן הרגשתי פחות פאתטית והתחלתי ממש להתאהב. פחות ברני, יותר במוזיקה. בסוף גם היינו יחד, סיפור סינדרלה שהסתיים בקול ענות חלושה כשהסרתי את המשקפיים ופקחתי את העיניים לדברים אחרים.

מגיל חמש אני כותבת שירים ופזמונים. עוד לפני שידעתי לכתוב, הייתי עומדת על הגבעה בחצר של הסבים במושב ומדמיינת שאני מופיעה באירוויזיון, כשעוד לא הייתה לי מודעות לקול הברווזי שלי וכשהתחרות הזו הייתה משהו שמספרים עליו הביתה. כתבתי שיר כמעט על כל דבר שזז, או שמת. מחברת השירים של ילדותי אבדה לי אי שם במעברי הדירות עשרים שנה אחר כך, אבודה בתל אביב. אבל את השיר על רני טריגר כתבתי הרבה אחרי, בסדנאות הפזמונאות של דן תורן ומאיר גולדברג והוא זכה להיות מולחן על ידי אמיר ברנט המקסים ואף לעלות פעם – פעמיים על במה קטנטונת בהופעה חיה (ר’ סרטון בהמשך), מה שלגמרי פתח לי את התיאבון לעוד לחנים ועוד שירים.

כנראה שלנצח יהיו לי רגשי נחיתות מוזיקליים וכמובן שכאמא אני מנסה לפצות את החסך דרך ילדותיי, שנדמה שנולדו עם תוכניית קונצרטים ביד אחת ואוזניות ביד שנייה. אבל בזכות האהבה הנכזבת ההיא, גיליתי את אהבת האמת הנצחית, אהבת הרוקנרול. אז כשאמן אמצע הדרך דוחה טקסטים שלי כי “אני כותבת רוקנרול”, זו המחמאה הכי טובה שאני יכולה לקבל והצעד הראשון בדרך להגשמת החלום שלי.

ועכשיו, שיר:

רני טריגר/ לירז גרין

תראה אותי, רני טריגר

אני כאן לידך בפסטיבל האביב

לבשתי חולצה גזורה עם חזיית ספורט

קראתי איפשהוא שזה ממש מגניב

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

וזה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

חשבתי שכדאי לי להיות טיפה אחרת

תראה אותי, רני טריגר

אני פה לידך שלוש שנים ברציפות

שומעת כמוך לד זפלין בווקמן

להיות לא אני זה גומר מעייפות

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

זה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

חשבתי שכדאי לי להיות קצת אחרת

תראה אותי, רני טריגר

בינתיים הפכתי מברווזון לברבור

המוזיקה שלך היא מזמן שלי כבר

אתה רק היית הטריגר לשיפור

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

זה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

היה באמת כדאי לי להיות טיפה אחרת

______________________________________________________________________ שנייה לפני המראה

מישהו חכם אמר פעם שאם אתה מפספס, לפחות אל תפספס את השיעור. הילדה הזו הייתה שיעורי הבית שלי לאותה טיסת לילה, שממנה אני ממשיכה לפרק חדש בחיים.

10/11/2014

היא הסתכלה עלי במבט ילדי חודר, תוך כדי שהיא מסדרת את הבובה שלה יפה יפה על הברכיים. “אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס”, אמרה לי הילדה הזרה בקול דבש. ״למה?״, שאלתי אותה, מופתעת מהאינטימיות שנכפתה עלי עם ילדה שאינני מכירה, עקב סידור הישיבה במטוס אל על. “כי את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״. היא הותירה אותי עם לסת שמוטה הילדה הזו.

שעה קודם לכן אני רצה בשדה התעופה. רצה, רצה, רצה. רק להספיק, לא לפספס, להספיק לקנות לבכורה מגפיים, להספיק להזדכות על המע”מ שבגינו אני צריכה לחזור את כל הדרך חזרה, להספיק להביא שוקולדים, להספיק לדבר עם הבנות בסקייפ, להספיק!!!.

“לעמוד כאן בבקשה”, אומר לי הבודק הביטחוני. שוב לעבור את הבידוק. לפני חצי שעה הייתי כאן. הפכו לי את התיקים שוב, נתנו לי לעבור שוב. אני מבולבלת נורא בשדות תעופה זרים. כל הפאסון שלי מתפרק לרסיסים כשאני מגלה שהדרכון לא עלי. נפל. אבד. ושעת הבורדינג כבר חלפה. אני רצה. רצה ובוכה. לא מאמינה שזה קורה לי. בראש אני רואה רק דבר אחד – את הילדות שלי קמות בבוקר ולא מוצאות אותי לצידן. אני הבטחתי להן שאהיה שם כשהן מתעוררות. כתבתי להן סיפור עם חידות בהמשכים לכל השבוע שלא הייתי. כל יום הוחבאה להן מתנה אחרת ברחבי הבית וזה, לפי מה שאומר שותפי לחיים, היה מה שהחזיק אותן כל השבוע בגעגועים לאמא, שנסעה לעבוד בארץ רחוקה. בעמוד האחרון בסיפור הבטחתי להן שאת ההפתעה הבאה הן יקבלו בבוקר ממני. והנה אני כאן, בלי דרכון, בלי פאסון, מנסה לאסוף את עצמי שהלקוחות לא יראו את שביל הדמעות שנקווה על לחיי.

היה לי מזל גדול. הקב”ט של אל על מכיר מישהו שמכיר מישהו ונתן לי לעלות על המטוס ללא הדרכון. בארץ כבר אקבל נזיפה משוטרת הגבולות. עכשיו אני נוחתת רצוצה על המושב שלי,  במעבר, מזיעה, עצבנית, בוערת מחום. “סליחה” הוא קורא לי מאחור. אני מסתובבת אליו. “אולי זה אפשרי שנחליף במקומות?” הוא שואל בתחינה ממקום מושבו בין שני קשישים נוחרים. “אני פשוט כאן עם המשפחה שלי ופיצלו אותנו, את יושבת לידן ואני תקוע כאן באמצע” הוא אומר.

ביום אחר, בזמן אחר, בשעה אחרת הייתי קמה. בלי כל שאלה בכלל, הייתי קמה ומוותרת על מקומי בשבילו. היום לא יכולתי. “אני מתנצלת” אמרתי לו ולא האמנתי שזו אני שמדברת “אני לא  מסוגלת כרגע להיות בלי אוויר, חייבת את המעבר, באמת מתנצלת”. הסתובבתי חזרה בכיסא שלי.

“איך קוראים לך?” שאלה ילדתו שישבה לצדי. “לירז, לירז המבולבלת”, עניתי לה, “את מכירה את יובל המבולבל? אז אני לירז המבולבלת”. היא צחקה. אספה אליה את בובתה ואת שמיכי שלה. היא קצת יותר קטנה מהגדולה שלי וקצת יותר גדולה מהקטנה שלי. אני בדרך כלל לא רואה ילדות אחרות. לא מבחינה בקיומן. ילדים של אחרים עוברים לידי ולא נצרבים בקופסה שלי. אבל היא לא הייתה שם סתם. היא הגיעה כדי לומר לי את המשפט ההוא, שהייתי צריכה לשמוע: “”אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס… את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״.

איך היא עושה את זה?

מישהו חכם אמר פעם שאם אתה מפספס, לפחות אל תפספס את השיעור. הילדה הזו, היפה כמו מלאך, הייתה שיעורי הבית שלי לאותה טיסת לילה, שממנה אני ממשיכה לפרק חדש בחיים, בלי לוותר על עצמי.

המשך יבוא.

ועכשיו, שיר:

מסלול ההמראה/ לירז גרין

מזגן מקפיא

המון מבטאים

מזוודות על הקארט

הודעות רמקולים

מסלול ירוק

מסלול אדום

ואני

לבד

בשדות זרים

לקפל מגשים

ממריאים

במיטה הרכה

השארתי חיים

שימשיכו לישון

בשעון מקומי

כשאני כבר אנחת

בעולם משלי

במסך מסלולים

בחלון עננים

דיילות על הקו

שמיכות וכרית

קפה מתוק

שקיעת כתום

ואני

לבד

מול מראה בשירותים

מחפשת אותי

נוחתים

אין לי עדיפות לחלון או מעבר

אין לי מקום מסומן

ולא בית

במסלול ההמראה שלי

במיטה הרכה

השארתי חיים

שימשיכו לישון

בשעון מקומי

כשאני כבר אנחת

בעולם משלי

_____________________________________________________________________

ניצולה

היא בין האחרונים שנשארו לנו, ניצולי השואה, מקועקעי המספר, שקועי העיניים, שבורי הלב. ועכשיו היא איננה.

01/11/2014

"פקנה" היא אמרה בקול חלש וחייכה חיוך רפה. הפירוש המילולי המדויק למילה בצ’כית הוא “נחמדה”. אבל כשהיא התייחסה לנינה שלה, היא התכוונה ל”יפה”. מאד מאד יפה.

יפהפייה. כמו שהיא הייתה בגילה, כשעלתה על הטרסנפורטר הראשון לאושוויץ ועל זרועה חקוק המספר 1369 בשחור פחם, שאינו דוהה עם הזמן. הבן שלה העביר עוד תמונה ועוד תמונה במכשיר הטלפון החכם שבידה , כמו בכל ביקור, והיא המשיכה לחייך ואמרה לו בשפת אמה עד כמה היא דומה לה, הנינה שלה. אחר כך התעייפה ונרדמה. בבוקר מצאו אותה ללא רוח חיים. כך עצמה את עיניה בפעם האחרונה, כשהתמונות האחרונות שראתה מול עיניה היו של נינותיה, ממשיכות דרכה בעולם הזה, שלא חסך ממנה סבל.

יממה אחר כך, כשלושים איש מצטופפים תחת מטריות קטנות בגשם שוטף, שפרץ משבר ענן שהתנחל מעל בית העלמין בדיוק בשנייה בה הורדה לאדמה למנוחת עולמים. הכל סמלי ביום כזה. הכל עצוב ביום כזה. באותו הזמן, הנינים שלה היו בבית, בגן, בלול התינוקות. המשכיות.

היא ביקשה לרשום על מצבתה את שמות כל בני משפחתה, אחיה, אחיותיה, תאומתה, אמה ואביה שנספו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. היא ביקשה להביא אותם למנוחה אחרונה, יחד עמה, באדמת הקודש. סגירת מעגל.

השמיים המשיכו לטפטף, העיניים היו יבשות אבל הלב פעם. לרגע אחד, בשלהי חשוון, הכל קיבל משמעות. היא בין האחרונים שנשארו לנו, ניצולי השואה, מקועקעי המספר, שקועי העיניים, שבורי הלב. ועכשיו היא איננה.

ובערב, זפזופ בין הערוצים בזמן קיפול הכביסה, עצר על “ללכת על המים”, סרטו בן העשר של איתן פוקס, על סוכן מוסד, דור שני לניצולי שואה, שנשלח לתפוס פושע נאצי בברלין, טרום מחאת המילקי. הכל מתחבר.

"פקנה", הנינה שלה, בכתה מאד בלילה ההוא. היא רק בת שבע אבל הבינה לעומק את לכתה. לא הצליחה לישון, דור רביעי של לזכור ולא לשכוח.

יהי זכרה ברוך.

עליזה (דינה) גרין ז”ל

ועכשיו, שיר:

ליל האם / לירז גרין

חלומך התערבב בחלומי

חלומי התערבב בשנתך

באת אלי סתורת תלתלים

למיטתי מתהום מיטתך

חולם חסר היה אז בקולך

השארתי לך נקודה בכר

ובאת אל משכבך

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, גם לאמא אין מגן

נוסעת בלי שליטה

בועטת במיטה

נופלת אל תוך כלום

צועקת בטמטום

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, גם לאמא אין מגן

חלומך התערבב בחלומי

חלומי התערב בשנתך

באתי אלייך הלומת ביעותים

לשאוב מכוחך בנחתך

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, צריכה אותך לי כמגן

________________________________________________________________________

לבד על הבר (שבתות וחגים)

27/09/2014

בתוך תוכה היא יודעת, היא לעולם לא תהיה מעניינת יותר מפייסבוק, מגוונת יותר מגוגל, מסתורית יותר מסיקרט או שנונה יותר מטוויטר. 

“הבעיה הכי גדולה היא הסמארטפונים”, היא אומרת לי, בשעה שאנו שואבות פנקייק עתיר נוטלה ומייפל היישר אל קיבתנו המורחבת לאחר ארבעת ימי החג. “את הולכת לבר, במטרה לצאת קצת מהמסכים של אתרי ההיכרויות וכולם שם ממילא מול מסכים”, היא אומרת לי ואני מנסה לא להיחנק מהפנקייק ומהתסכול שאני חשה בשבילה. היא החברה הכי טובה שלי, אני מכירה אותה כל החיים. לא תמיד הכרתי בתכונותיה המשובחות, אך כשחזרתי מהודו, אי שם בחיי האחרים לפני עשור וקצת, גיליתי אותה מחדש. יש לה לב זהב, רחב, מכיל, היא אוספת אל החיים שלה ואל הנשמה שלה אנשים מכל הקצוות וחיוך אחד שלה יכול לפתור לי עצב של יום שלם. אבל עכשיו החיוך שלה לא שלם. זה כבר הרבה זמן כך. בהתחלה היינו מתבדחות על ה”בקרוב אצלך”, שזכתה לקבל בכל אירוע משפחתי אליו הלכה, אבל עם השנים זה הפסיק להצחיק והתחיל רק לעצבן. היא לא יושבת בבית ומבכה על מר גורלה. היא יוצאת, מבלה, מטיילת, נהנית מהחיים, אבל עם הזמן, מצב האלכסון במיטה הפך להיות מצבה הקיומי והמצב בחוץ – לא קל. אנשים בגילה כבר מתחתנים, מביאים ילדים, מתגרשים… וכל יציאה שלה החוצה רק גורמת לה להתכנס יותר בתוך הלבד.

“את פשוט לא מבינה איך זה עכשיו” היא אומרת לי ועוקצת אותי קצת על כך שהתברגנתי, שהפכתי תוך עשור מרווקה-תל-אביבית-יושבת- ברים- אדומה לאמא לשתי בנות שיושבת בעיקר על שיעורי בית.“הסצינה של הברים זה כבר לא מה שאת מכירה, את נכנסת לבר וכולם, פשוט כולם, תקועים עם הראש בסמארטפון, מורידים אפליקציות במקום להוריד צ’ייסרים, מחפשים במסכים מה שהם לא מוצאים על הבר”.המייפל קצת מריר לי במורד הגרון. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו ולא מצליחה. כשאני הייתי פוקדת את הברים, כל הקטע היה השופוני: להיכנס לבר האפלולי, להרגיל את העיניים לחשיכה, לברור מתוכה את אלו שבא לך להעביר איתם ערב בכיף על בירה וצ’ייסרים ומוזיקה טובה וככל שאלו זרמו, כך זרמה גם השיחה ומי יודע עוד מה. היו מבטים מקצה בר אחד אל משנהו, היו מבוכות קטנות כשהמוזיקה לפתע נפסקה ונתפסת באמצע משפט שנאמר בקול רם מדי, היו ריקודים, היה מגע אנושי. אני מנסה לדמיין את עצמי נכנסת לבר בו כולם שקועים במסכים שלפניהם, לא שמים לב לחולצה עם הקצת מחשוף ש”זרקתי על עצמי”, מתעלמים משיערי הריחני שהתגבר על יום רע ומהאנרגיות החיוביות שאני מביאה איתי, על אף חיי הרווקות הבודדים בחוץ ומרגישה לפתע את מה שהיא מרגישה. היא לא מיואשת. היא יודעת שהוא עוד יגיע, היא הודפת מעליה דודים ודודות פולניים ששואלים אותה שאלות חודרניות בחיוך המקסים שלה, אבל בתוך תוכה היא יודעת, היא לעולם לא תהיה מעניינת יותר מפייסבוק, מגוונת יותר מגוגל, מסתורית יותר מסיקרט או שנונה יותר מטוויטר. זו כבר לא הבחורה היפה שבקצה השני של הבר, שמולה היא צריכה להתמודד כדי להתחרות על ליבו של הרווק הנחשק, אלו עשרות אלפי אפליקציות ופרצופים וירטואליים, של מליוני אנשים שנשארו תקועים לבד וממש לא בתנועה.

תרימו את העיניים, תראו אותה, היא תהיה כאן גם אחרי שהסוללה של הסמארטפון תכבה.

ועכשיו, שיר:

מחליקים/ לירז גרין

בתחנת ההסעות, בין טיפה לשלולית

ארבעה נערים מחכים

הם יכלו לדבר על משהו,

הם מכירים די מזמן,

אבל מול כל אחד מהם היה מסך קטנטן

בלי שמות, עם פנים

של חבר’ה מפלסטיק

בין טיפה לשלולית

הם טובעים

בתחנת הסעות

ארבעה נערים מחכים

ועם אצבע אחת מחליקים

בספה בסלון, בין שמיכה לכרית

שני בני זוג מתרחקים

הם יכלו לשתף זו את זה,

או להתקדם לאיזה עניין,

אבל מול כל אחד מהם היה מסך קטנטן

בלי שמות, עם פנים

של ציפור מפלסטיק

בין שמיכה לכרית

הם שוקעים

בספה בסלון

שני בני זוג מתרחקים

ועם אצבע אחת מחליקים

בשולחן המטבח בין צלוחית לכפית

ילד וילדה מתנתקים

מקערת דגני הפירות של הבוקר,

לפני שיוצאים אל הגן,

כי מול כל אחד מהם היה מסך קטן

בלי שמות עם פנים

של פרוט נינג’ה מפלסטיק

בין צלוחית לכפית

הם נשאבים

בשולחן המטבח

ילד וילדה מתנתקים

ועם אצבע אחת מחליקים

מלבנים קטנים ושחורים של שלמות

סוגרים עלינו מכל עבר

בלי שמות, עם פנים

מחליקים, מתנתקים

מחכים ושוקעים

נשאבים, מתרחקים

________________________________________________________________________

תסמונת התמימות

חוות הדעת עלי נחתמה במשפט: הבעיה היחידה שלה היא תמימות יתר. אני בוהה במשפט ולא מצליחה להבין. תמימה זו בעיה?. הרגע הזה היה מסוג הרגעים שזוכרים כל החיים.

02/07/2015

לפני כמה שנים התגלגל לידיי מסמך שלא היה אמור להתגלגל לשם. את המסמך כתב מי שהיה הבוס  הישיר שלי בזמנו והיו רשומים בו חוות דעת להנהלת החברה על כל עובדיה. אני הייתי אז עובדת יחסית חדשה, מלאת מרץ ואנרגיות, סוס עבודה רציני ומורעלת במובן הצבאי של המילה. כל התכונות האלו היו רשומות בחוות הדעת עלי, שנחתמה במשפט: הבעיה היחידה שלה היא תמימות יתר. זוכרת את עצמי בוהה במשפט המוזר הזה במשך שעות ולא מצליחה להבין. בעיה? תמימה זה בעיה? אני – תמימה??. הרגע הזה היה מסוג הרגעים שזוכרים כל החיים. בכל פעם שהחיים נתנו לי מכה מתחת לחגורה, הייתי חוזרת אל ההגדרה הזו, שהייתה כתובה שחור על גבי לבן: “הבעיה היחידה שלה היא תמימות יתר”.

יום אחד חיפשתי את ההגדרה למילה תמימות בויקיפדיה ובויקימילון. אני אישה של מילים והיה לי מאד חשוב להבין לעומק את המשמעות של מה שאדם כל כך משמעותי בחיי ראה בי. “תמימות הוא מושג המאפיין אנשים שאינם מחפשים רוע ואינם מתוחכמים אלא חיים בפשטות. דוגמה: רוב הילדים נחשבים לתמימים. ההפך מתמימות היא התחכמות וציניות” ומוסיפים ואומרים כי “אדם תמים הוא נאיבי, אינו מבין את עובדות החיים”.

מאז עברו שנים רבות, עסקאות רבות, עובדות חיים רבות ואנשים רבים ומשום מה לא הצלחתי לפתח עור של פיל, אפילו לא צוואר של ג’ירפה, שיגרום לי להסתכל מעל כל סיטואציה ולהפסיק לקחת אותה כל כך ללב.

לפעמים נדמה לי שהתמימות הזו היא כמו פיג’מה שאני מקפידה לחזור וללבוש כשאני מחפשת היכן להתכרבל מפני החיים שבחוץ. הרי אני כבר לא ילדה, כבר לא באמת נאיבית, החיים מקפידים לתת לי כל יום איזו מתנה קטנה של מציאות והציניות והסרקזם הפכו להיות מנת היום שלי. היציאה אל החיים עצמם, חיי העצמאות, החיים מחוץ למגירה, חיי ההגשמה והיצירה, היא גם יציאה מאותה פיג’מה נוחה ומלטפת. לפעמים עצוב לי שהיא כבר לא עולה עליי, לפעמים אני שמחה שהשלכתי אותה ממני והורשתי אותה לבנותיי ולפעמים, ברגעים נדירים ממש, אני לובשת אותה שוב וממשיכה לחלום חלומות.

ועכשיו, שיר:

דברים שאתם אומרים / לירז גרין

דברים שאתם אומרים

נשארים, מהדהדים

כמו שמש על עור חשוף

זורקים בי נמשים

יש לה פוטנציאל

היא עוד תגדל

נאיבית כזאת

לא רעה בכלל

דברים שאתם אומרים,

נשארים, מהדהדים

כמו פסיעות על מלט רך

משאירים בי סימנים

לכל דבר יש מחיר

לומדים מטעויות

כל עכבה לטובה

אל תתייחסי לשטויות

דברים שאתם אומרים,

נשארים, מהדהדים

כמו רכז רימון על שמלה לבנה

נוגעים בי כתמים

לכל סיר יש מכסה

יש הרבה דגים בים

הלכה למעשה

אין שום דבר מושלם

דברים שאתם אומרים

פוצעים, מתחדדים

דברים שאתם אומרים

נשארים, מהדהדים

_______________________________________________________________________

לא שיש לי אשליות

אני לא כותבת בלוג כדי להתפרסם. אני לא רוצה את זה כדי שיכירו אותי. עברתי את הגיל הזה והשתקתי את הקולות האלו כבר מזמן. אני עושה את זה כי מאז ומתמיד האמנתי במילים.

30/12/2014

כדי לכתוב את הפוסט הזה חיפשתי זמן. לכשמצאתי אותו חיפשתי השראה. אני אוהבת את טקסי הכתיבה האלו, פינה מבודדת כלשהי, נר דולק (ובמקרה שלנו נרות חנוכה) ומוזיקה מתאימה שמכניסה אותי לMODE כתיבה. היד שלי רפרפה על פני ספריית הדיסקים, שלאחרונה נזנחה לטובת עשרות אפליקציות מוזיקליות שמנגנות לי 24/7. הדיסקים שלי נשארו על המדף כתמונה קפואה של נעוריי. כל הרוקנרול הזה, והבלדות האלו וחוברות מילות השירים שהוכתמו בדמעותיי והעלו אבק בין עשרות ספרים ואלבומים.

נתתי לגורל לבחור את הדיסק. עצמתי עיניים, עברתי עם האצבע על פני שורת הדיסקים עד שהיא נעצרה. האוסף CHANGES של דיוויד בואי. כמה סמלי. אז הנני כאן, כותבת את הפוסט שיספר לי ולעולם לאן אני רוצה שהבלוג שלי ייקח אותי מכאן והלאה, כשמוזיקת הרקע המלווה את מעמד הכתיבה באה מפיו של זיקית הרוקנרול, שלא פוחד משינויים ומבצע אותם כל הזמן. כשאגדל ארצה להיות דיוויד בואי. ובינתיים, אני אומרת לעצמי, בואי תנחתי בכוכב הזה ותשאירי את זיגי סטארדסט לפזר לך אבק של כוכבים מוזיקליים מסביב.

אז הנה, בפתיח אחד קצר, ניסיתי לתמצת לעצמי מה אני רוצה שיקרה איתי מכאן והלאה.

את הבלוג הזה פתחתי כחלק ממשימה שקיבלתי בלימודי “כתיבה כמקצוע” בבית הספר לכתיבה “גיבור תרבות”, אי שם לפני כשנה. יובל אברמוביץ’, חולם ומגשים ידוע, אמר לי שכדאי. זה יפתח לי את הכתיבה, יחייב אותי למשמעת יצירתית, יחדד לי את התובנות ועוד. כשמישהו שהבלוג שלו (“הרשימה”) נחל הצלחה בינלאומית מסחררת אומר לי לעשות משהו, אני בדרך כלל מקשיבה, בסקפטיות אמנם, אבל מקשיבה.

שנה וכשלושים פוסטים לאחר מכן, כשהבלוג עבר תהפוכות קונספט והפך מבלוג המסקר את תופעת הפרלמנטים והחבורות (“פרלמנט לייט”), כי מה יותר פשוט מלהתעסק באחרים מאשר לחשוף את הקישקעס של עצמי, לבלוג אישי, בו אני מעזה להוציא את השירים והפזמונים שאני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי ממעמקי המגירה אל אוויר העולם, בליווי טור אישי שאני מממקמת ב”שדה בלי סודות” שלי. תהליך הכתיבה והחשיפה הוביל אותי לבצע את השינוי הגדול והמשמעותי ביותר בחיי הבוגרים, מלבד נישואיי והפיכתי לאמא.

אני הולכת להגשים חלום ובאמת להפוך את הכתיבה למקצוע ולעיסוק המרכזי שלי. עוזבת את כל הדברים היציבים והבטוחים כדי להגדיר את עצמי מחדש, כשהדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני חייבת את זה לעצמי. הבטן שלי מתהפכת, אבל בד בבד היא מסמנת לי שאני עושה את הדבר הנכון ביותר בשבילי, גם אם זה נראה כמו לקפוץ אל התהום. 

הבלוג הזה, כמו כל בלוג אחר של חולמים אחרים, מנסה לצעוק את החלום הפרטי שלי, חלום לטור אישי באחד מעיתוני הפרינט הגדולים וחלום מציאת הבית המוזיקלי המתאים לפזמונים שלי. אני לא עושה את זה כדי להתפרסם. אני לא רוצה את זה כדי שיכירו אותי. עברתי את הגיל הזה והשתקתי את הקולות האלו כבר מזמן. אני עושה את זה כי מאז ומתמיד האמנתי במילים.

למילים יש את הכח לשנות סדרי עולם. כשהמילה הנכונה נאמרת, מושרת או מולחנת בזמן הנכון ובמקום הנכון הכל מתאזן. מילים ושירים של אחרים עזרו לי תמיד למצוא את האמת שלי. לא משנה באיזה מצב נפשי הייתי, תמיד כשנזקקתי לאישור כלשהו מהיקום על עצם היותי, מצאתי אותו באחד מהדיסקים, הספרים או הטורים האישיים שאני מקפידה לקרוא לאורך השנים.

אחת מהכותבות שאני מאד מעריכה, דנה ספקטור, ממנה זכיתי ללמוד כמה שיעורים חשובים בבכתיבה אישית בשנה האחרונה, אמרה פעם משפט שנשאר חקוק אצלי וסימן לי את הדרך קדימה. היא למעשה ענתה על השאלה למה אנשים רגישים כותבים ומרגישים את הצורך לפרסם את מה שהם כותבים. התשובה שלה הייתה שמצד אחד הם כותבים כדי לרפא את עצמם ומצד שני, כתיבתם פותחת לאנשים את הכלובים. אני רוצה שהמילים שלי, החוויות שלי, אתיימר ואומר גם – התובנות שלי, ישחררו אנשים מכלובי הרגש שבהם נלכדו עם השנים. יש עוד ספקטור אחת, דניאלה, הזמרת המופלאה, שנגעה לי במקום החשוף הזה. באלבום החדש שלה, בשיר “פעמונים” היא שרה על איש שיש לו שיר שאיש לא מכיר. כמו חץ בלב השיר הזה פגש אותי בדיוק בזמן ודחף אותי צעד נוסף אל עבר ההחלטה שקיבלתי.

אז לאן אני רוצה שהבלוג שלי ייקח אותי? האמת, בניגוד לכל מה שכתוב לעיל, אין לי ציפיות יותר מדי גדולות ממנו. הרי בסך הכל הוא כלי קיבול טכני שמאפשר לי להמשיך ולרצות ולהראות את הרצון שלי. לעתים הוא בטופ 20, לעתים הוא בירכתי ההתעלמות ברשת, אבל הוא תמיד כאן והוא תמיד שלי, נושא אותי אל עבר עצמי ועוזר לי לא לוותר עלי.

ועכשיו, שיר:

נעלם/ לירז גרין

קר לי בדרך הביתה קר לי בדרך לשם ריח לילך שמזכיר לי איך לא אהיה לעולם צר לי בדרך למטה צר לי בדרך לים קרן של שמש קוראת לי בואי תתחבאי כאן מכולם

יש רגעים כל כך מרגשים מרחפת בתוך אווירה אוספת ימים אל תוך חודשים עם תחושות של שנה שעברה

כנראה שזה ימשיך אין לי כוח להפסיק לחפש את מה שכבר נעלם ולא נשלם

זר לי בשביל בו הלכת זר לי בשביל הקצר אבק הדרכים שמסתיר לי מה שחלף ולא נוצר שר לי התו שניגנת שר לי ולא נעצר מיתר של גיטרה קורא לי בואי וצאי אל העולם

יש רגעים כל כך מרגשים מרחפת בתוך אווירה אוספת ימים אל תוך חודשים עם תחושות של שנה שעברה

כנראה שזה ימשיך אין לי כוח להפסיק לחפש את מה שכבר נעלם ולא נשלם

______________________________________________________________________

לא במשחק

אני תקועה עם הזיכרון מאותה תמונה שלי בגיל 7, בחוג הבלט, כל הבנות בפלייה מושלם ורק אני בפה דה בורה. בשורה השלישית. האחרונה. מאז אני תמיד במירוץ לשורה הראשונה.

09/03/2014

ראיתי אותה על הבמה. הם שמו אותה בשורה השלישית והאחרונה. היא זזה כל כך יפה. היא מושלמת. היא שלי. אבל למה היא לא בשורה הראשונה? איך הם לא ראו את הכישרון שלה? אופס, היא מפספסת את התנועות. אופס, הנה שוב המבט שלה גולש הצדה. יותר מאוחר אשאל אותה מה הסיט את תשומת לבה והיא תאמר שבהתה באיפור של המדריכה שלה. אני ממקדת את המצלמה עליה. אני לא רוצה שהיא תראה את זה עוד כמה זמן ותיזכר שהיא הייתה בשורה האחרונה. כך, כשהפוקוס עליה, אוכל למכור לה סיפור אחר. היא מאושרת. היא בכלל לא מבחינה בדרמה שמתחוללת בתוכי. הם זכו במקום השני והיא מרגישה שהם ניצחו ורק אני תקועה עם הזיכרון מאותה תמונה שלי בגיל 7, בחוג הבלט, כל הבנות בפלייה מושלם ורק אני בפה דה בורה. בשורה השלישית. האחרונה. מאז אני תמיד במירוץ לשורה הראשונה.

השבוע זה קרה לי שוב. נורא רציתי להיות חלק מחבורת המתנקות. היה נראה לי ממש פשוט. הרי כבר עשיתי שבועיים דיאטת כרוב, תרגלתי חמישה ימי שתיקה במנזר בהודו, ילדתי בלי אפידורל פעמיים, אז מה זה בשבילי 5 ימי אורז מלא ומש? ממש לא סיפור. אז זהו, שכן. הייתי נטולת כל שמחת חיים במשך שלושה ימים. אכלתי את העלים הירוקים שלי ודחפתי אותם בכוח לפה. פעם אחת תצליחי לעשות כמו כולן. עוד 36 שעות וגם לך יהיה פוסט מאושר ושמח על איך ניקית את גופך מרעלים ומCRAVING מטורף לפחמימות. בשנייה אחת של קריזה פרשתי שוב מהמשחק. זה לא בשבילי החרא הזה. שתיתי את סם הקפאין שלי בשקיקה וחזרתי לעצמי בעודי נפלטת מגליה של עוד חבורה.

כשהייתי בת 20 כתבתי שיר למגירה שנפתח במילים “מרב רצון להיות אחרת שכחתי קצת להיות אני”. מאז זוהי מנטרה שמזמזמת לי באוזן ללא הרף. להיות אני. עד הסוף, עד הקצה, גם אם זה לא “מקובל”, “מגניב”, “קול”, “עם פאסון”. אני נופלת למכביר. אני נכשלת לתפארת. אבל אני גם גאה בעצמי על כל פעם כזו בה זיהיתי את המשחק ובחרתי שלא להשתתף בו.

המראה שילדתי לפני שש וחצי שנים מזכירה לי כל פעם מחדש את המשחק החברתי הזה. היא מעירה בי את כל השדים הרדומים ומוכיחה לי  שעד כמה שאני חושבת שאני לא במשחק, משהו בי דרוך תמיד לשמור על הכללים. המכסה שנישאתי לו לפני תשע שנים מוכיח לי בכל יום מחדש כיצד אפשר לבחור בעצמך, גם אם זה לא הדבר הכי פופולרי שקיים. והיצורה המתוקה שיצאה ממני לפני כמעט 4 שנים, אותה הילדה שתמיד רציתי להיות, שרק נכנסת לחדר וכולם נמשכים אליה כמו מגנט, מאותתת לי שזה עוד צד שקיים גם בי. זאת החבורה שיצרתי לי בבית. אנחנו נעים יחד על לוח המונופול ההפכפך של משחק החיים. אוספים רגעים ותמונות ובונים לעצמנו את הכללים שלנו.

_______________________________________________________________________

ביחד נהיה לרוב

10/08/2014

הרשו לי להרים לחיים למען 5 הדברים שאני הכי אוהבת באיש שלי "מוזיאון הלובר נפתח" הוא מכריז בחגיגיות כשאני נכנסת הביתה, כורעת תחת משקל תיק הלפ טופ בידי האחת והתיק האישי ביד השנייה, מדדה על העקבים לכיוון השירותים, כשהקטנות רודפות אחריי עם סיפורי היום, עוד לפני שהספקתי לעשות פיפי, שהתאפק כל היום בגופי העסוק לעייפה. הוא מכיר אותי כל כך טוב. זה הרי לא משנה עד כמה עייפה הגעתי מהעבודה, כמה עמוס היה היום שלי, כמה יפה הוא העסיק את הבנות כל אחר הצהרים, הרי תמיד אכנס עם הפרצוף הזה, של שומר המוזיאון, שבודק מי הזיז את השטיח שלו. יש לי שריטה כזו, אני צריכה שהכל יהיה מסודר. על הנקי אני מוכנה להתפשר, אבל צריכה שיהיה לי מסודר בעיניים. הגוזליות כבר מכירות את השריטה של אמא שלהן ומתחרות ביניהן מי מסדרת הכי יפה את המיטה שלה, אבל דבר לא יציל את בני משפחתי מסופת ההוריקן המתרגשת לבוא כשאני מגלה נעליים זרוקות בסלון, תיקי בית ספר וגן שמוטים על ספסל הכניסה וכמובן, את יומן סידור העבודה של אישי הפרילנס, שוב פתוח על השולחן בכניסה. ב – ל – א – ג – ן. לא אוהבת בלאגן. בפנוכו הרי יש לי כל כך הרבה ממנו, אז בחוץ צריכה שהכל ייראה מסודר. והוא? הוא לא שם קצוץ. אין הרי שום סיבה בעולם שהוא יסדר את המיטה, אם ממילא היא תתבלגן עוד מעט, אין שום סיכוי ביקום שהנעליים ו/או התיק שלו יהיו במקום המיועד להם ומבחינתו אפשר לסגור את המוזיאון הזה ויפה שעה אחת קודם. יכולתי לומר שזה הדבר שאני הכי לא יכולה לסבול באיש שלי. אבל אם הוא לא היה מאזן אותי ככה, כנראה שבאמת הייתי עוברת לגור בלובר.

ואחרי שהתחלתי, כמנהגי בקודש, בחצי כוס הקאווה הריקה, הרשו לי להרים לחיים את המחצית השנייה והתוססת למען 5 הדברים שאני הכי אוהבת באיש שלי: 1. בבואי לבחון את התכונה הטובה ביותר שלו, אין לי דימוי פחות אייטיזי מהשם מקגיוור. זוכרות??? אותו גבר שבגברים שידע להכין מכל פחית ריקה- אנטנה, מכל שבב עץ – ספסל, מכל כבל – תחנת ממסר. אז האיש שלי הוא המקגיוור בגרסת HD. מצחיק להודות, שהזרועות שלו הן הדבר הראשון שהקסים אותי. בואו נוציא רגע מהמשוואה את הקעקועים האסתטיים, סטייל רד הוט צ'ילי פפרס, שתפסו לי את העין בגילאי ה20 המאוחרים והאפעס הורמונליים שלי ונתמקד רגע במבנה הזה, של ידיים עובדות, ידיים שיודעות לתקן כל דבר, לתלות כל תמונה, לקדוח כל חור, להחליף כל מנורה. לא פלא שהבילוי המועדף עלינו במשפחה הוא יציאה לחיק הטבע ולקמפינג. שם מתגלה המקגיוור הפרטי שלי במלוא הדרו הצופיפניקי, מקים אוהלים, מקושש עצים למדורה, מפיח חשמל באמצע המדבר ומפריח את השממה עם כדורים פורחים מאולתרים. קראו לי רדודה, קראו לי שוביניסטית, אך אני צריכה את הגבר שלי HANDY MAN. תשאלו את דודו, מהום סנטר…

2. הבאה בתור ברשימת התכונות שאני הכי אוהבת בגבר שלי היא האופן בו הוא מטפל בכלבה שלנו. לוקה מלווה את הזוגיות שלנו מראשיתה, או כמו שאנחנו אומרים בצחוק: "הכלבה הזו הייתה פה כבר לפנייך". זה אולי נשמע מוזר, אבל מהרגע הראשון בו ראיתי איך הוא מטפל בה ומתייחס אליה, ידעתי שהוא יהיה אחלה אבא שבעולם. אבל זה כבר הדבר הבא ברשימה.

3. כתבתי כבר על רגשות אשם אימהיים, כמו למשל בפוסט הזה, אבל הם כנראה היו הרבה יותר עוצמתיים, לולא האיש שלי קיבל כמה החלטות מעוררות הערצה מבחינתי, שהכותרת של כולן היא היותו אבא מעורב באופן מלא (גם אם לעתים אני חשה שבאופן מלא מדי…). הוא זה שנשאר עם התינוקות בבית כשתמה חופשת הלידה הרשמית ועד כמעט לגיל שנה, בו נכנסו למסגרות החינוך, הוא זה שמוציא אותן מהמסגרות ויושב איתן לארוחת צהרים ביתית ושיעורי בית, גם אם זה כרוך בעבודה מפרכת אל תוך הלילה כדי להשלים הכנסה, הוא זה שמסוגל לשבת איתן שעות על פאזלים ולגואים, בשעה שאימן מנסה לג'נגל את כל העולם ואחותו. זו הבחירה שלו ואני כל כך מעריכה אותה, גם אם אני לא תמיד מראה את זה.

4. המשפחה שלו. אין דברים כאלה. לעתים אני שומעת סיפורי חמות מזעזעים מחברות שלי או תלונות כאלו ואחרות, ואז אני מבינה כמה ברת מזל שאני. המקום שבו אני ישנה הכי טוב בעולם, בידיעה שיש מי ששומר על הבנות שלי, זו המיטה בבית של ההורים שלו. תמיד יש שם אוכל חם, אוזן קשבת ונדיבות אין קץ. גם בימים בהם הוא מכעיס לי את קצה הריס, אני מתנחמת בכך שלפחות הוא בא ממשפחה טובה…

5. מה, כבר נגמר? טוב, אי אפשר להתחמק מנקודה מספר חמש. הוא אוהב אותי. אני יודעת את זה, בכל דקה מהיום. יודעת שלא משנה מה אעשה, כמה קרצייה שאהיה, כמה שגעונות ושריטות מוזרים, כמה מבולבלת, כמה קשה, כמה טרחנית, כמה עצבנית – הוא יהיה שם ויאהב אותי יותר משאני אוהב את עצמי אי פעם. זו תחושה כל כך חשובה, לדעת את זה על בן הזוג שלך. לדעת שיכולת אולי לבחור בעבר בהתאהבות הכי סוערת, בגבר הכי חתיך, בהרפתקאה הכי הזויה שחווית אבל בחרת לחיות עם האחד, שבוחר לאהוב אותך ורק אותך כל יום מחדש. על ההזמנה של החתונה שלנו (אוי אלוהים זה היה מזמן…), ציטטנו מהשיר של נעמי שמר: "אני אבחר בך ואת בי תבחרי וביחד נהיה לרוב" וזה בעצם מסכם את הכל. כשאני לבד, אני לבד. כשאני אתו, אנחנו הרוב. ועכשיו, שיר: פינוק/ לירז גרין קום, תראה אותי ישנה הרי תמיד, כשאני ערה אתה לא נותן לי מנוחה עכשיו אני ממש צריכה קפה למיטה חיבוק לדקה חימום הצינה של בוקר שבא אז קום, תעיר אותי מהשינה רוצה לראות אותך רואה אותי לא מפר את הדממה וגם היום אני כל כך זקוקה לקפה למיטה חיבוק לדקה חימום הצינה של בוקר שבא קום, תפתח את התריסים וצייר לי את היום שלך שלא יכתים את התמונה שגם מחר אקבל ממך קפה למיטה חיבוק לדקה חימום הצינה של בוקר שבא קום, תראה אותי לא נרדמת לשנייה