חיפוש

לזכר הבלוג שלי ב"סלונה"

עודכן ב: אפר 26

חלק משמעותי מהיציאה שלי מהמגירה אל האור, אני חבה לאתר הבלוגים "סלונה" שבימים אלו (ימי משבר הקורונה) יורד לצערי מהאוויר. ריכזתי כאן אסופה של פוסטים נבחרים שלי מתוך עשרות שפרסמתי בבלוג "שדה בלי סודות" - למזכרת. כל פוסט לווה באחד משיריי. מוזמנים לקרוא.

*פוסטים נוספים ששרדו תוכלו לקרוא כאן*



הקראש שבנה אותי


סיפור קטן על איך התאהבות בגיל טיפשעשרה בונה טעם מוזיקלי לכל החיים ולמה דחייה יכולה להיות המחמאה הכי טובה שתקבלי אי פעם. ושיר, כמובן.

24/02/2015


“את יודעת, עברתי על החומרים שלך ואני לא חושב שהם יכולים להתאים לנו. את כותבת יפה מאד, אבל את כותבת רוקנרול. זה פחות מתאים לסגנון שלנו. את צריכה לפנות לאמני רוק, זה הכיוון שלך” הוא אמר לי וסיים את השיחה. כביכול זו הייתה שיחת הדחייה הראשונה שלי מאז יצאתי במסע להגשמת החלום שלי להוציא את השירים שלי מחשכת המגירה אל אור הרמקולים. אבל זו גם הייתה המחמאה הכי טובה שקיבלתי אי פעם על הכתיבה שלי, על עצמי.


היום הראשון הכי מאושר שאני זוכרת בחיי היה היום בו קיבלתי את הרדיו טייפ הראשון שלי. עד אז, טרנזיסטור ישן ששידר ערוצי רדיו מהז’אנר הישראלי והמזרח תיכוני היו מנת חלקי. גדלתי בבית שהיו בו תמיד ספרים, בגדים, צעצועים והמון אוכל, אבל לא מספיק מוזיקה. כלומר, הייתה תמיד מוזיקה ברקע, אבל לא בהכרח זו שבחרנו בעצמנו לשמוע. זוהר ארגוב, ירדנה ארזי, עופרה חזה, אום כולתום וגם דיוויד-בואי- ג’ורג’- מייקל- ג’קסון שהתנגנו בשלהי שנות השמונים ברדיו המקומי. היום בו קיבלתי את הרדיו טייפ הראשון שלי זכור לי כמו סרט, פריים ביי פריים. זה היה יום חג.


לנציגי דור הY שהצטרפו אלינו זה עתה, אסביר שרדיו טייפ זה מוצג ארכיאולוגי שכמעט חלף מן העולם. הדרך לשמוע בו מוזיקה הייתה סלולה בסלילי קלטות שדינם תמיד להסתבך, אבל אני ביליתי ימים כלילות בהקלטת פסקולים של שירים ומנגינות שבחרתי בעצמי ונחשפתי לעולם שכולו טוב. או לפחות כך חשבתי. עד שהגיע רני. רני היה הקראש הראשון שלי. לכל אחד מאיתנו יש את ההתאהבות הראשונה, העיוורת, המדממת, כזו שתיזכר לנצח. אצלי היא הגיעה בגיל 16, בנסיעה עם חבורת הבנים שכל כך התגאיתי להשתייך אליה אל חנות התקליטים “חור בשחור” בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, שהייתה רחוקה מרחק שנות אור מהפריפריה בה גדלתי. רני היה ה IT BOY. רציתי אותו נורא. אבל הייתי קטנה, רזה (אח, היו ימים), ממושקפת, אחת מהחבר’ה, הידידה הטובה ובעיקר לא השתייכתי לבראנז’ה המוזיקלית שלו. אח שלו היה נגן בלהקת רוק, הוא היה ספץ בכל סוגי המוזיקה שאני כלל לא הכרתי וכך מצאתי את עצמי מבצעת תחקיר נמרץ על העדפותיו המוזיקליות ועורכת מרתונים של קלטות עם אמנים שלא ידעתי על קיומם, רק כדי למצוא חן בעיניו.


כך, למשל, גיליתי את פורטיסחרוף. הם היו אמורים להגיע להופעה בתיכון שלנו בפסטיבל האביב שנערך מדי שנה. היה לי בדיוק חודש וחצי להתכונן למאורע. שמעתי שהם השניים היחידים שרני אוהב לשמוע בארץ וקניתי קסטה של ההופעה החיה שלהם (שבקרוב עולה שוב לאחר עשרים שנה). נרדמתי כל לילה עם אוזניות שעשויות היו להיכרך סביב צווארי בשינה. אבל היי, אם כבר למות אז לפחות עם ברי ששר לי “אין קץ לילדות” באוזן. כך גם הכרתי את לד זפלין, סנטנה, פינק פלויד, לני קרביץ, בתקופה שעוד היינו בוחרים שירים בג’וק בוקס שבפאב השכונתי ועם הזמן הרגשתי פחות פאתטית והתחלתי ממש להתאהב. פחות ברני, יותר במוזיקה. בסוף גם היינו יחד, סיפור סינדרלה שהסתיים בקול ענות חלושה כשהסרתי את המשקפיים ופקחתי את העיניים לדברים אחרים.

מגיל חמש אני כותבת שירים ופזמונים. עוד לפני שידעתי לכתוב, הייתי עומדת על הגבעה בחצר של הסבים במושב ומדמיינת שאני מופיעה באירוויזיון, כשעוד לא הייתה לי מודעות לקול הברווזי שלי וכשהתחרות הזו הייתה משהו שמספרים עליו הביתה. כתבתי שיר כמעט על כל דבר שזז, או שמת. מחברת השירים של ילדותי אבדה לי אי שם במעברי הדירות עשרים שנה אחר כך, אבודה בתל אביב. אבל את השיר על רני טריגר כתבתי הרבה אחרי, בסדנאות הפזמונאות של דן תורן ומאיר גולדברג והוא זכה להיות מולחן על ידי אמיר ברנט המקסים ואף לעלות פעם – פעמיים על במה קטנטונת בהופעה חיה (ר’ סרטון בהמשך), מה שלגמרי פתח לי את התיאבון לעוד לחנים ועוד שירים.


כנראה שלנצח יהיו לי רגשי נחיתות מוזיקליים וכמובן שכאמא אני מנסה לפצות את החסך דרך ילדותיי, שנדמה שנולדו עם תוכניית קונצרטים ביד אחת ואוזניות ביד שנייה. אבל בזכות האהבה הנכזבת ההיא, גיליתי את אהבת האמת הנצחית, אהבת הרוקנרול. אז כשאמן אמצע הדרך דוחה טקסטים שלי כי “אני כותבת רוקנרול”, זו המחמאה הכי טובה שאני יכולה לקבל והצעד הראשון בדרך להגשמת החלום שלי.



ועכשיו, שיר:

רני טריגר/ לירז גרין

תראה אותי, רני טריגר

אני כאן לידך בפסטיבל האביב

לבשתי חולצה גזורה עם חזיית ספורט

קראתי איפשהוא שזה ממש מגניב

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

וזה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

חשבתי שכדאי לי להיות טיפה אחרת

תראה אותי, רני טריגר

אני פה לידך שלוש שנים ברציפות

שומעת כמוך לד זפלין בווקמן

להיות לא אני זה גומר מעייפות

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

זה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

חשבתי שכדאי לי להיות קצת אחרת

תראה אותי, רני טריגר

בינתיים הפכתי מברווזון לברבור

המוזיקה שלך היא מזמן שלי כבר

אתה רק היית הטריגר לשיפור

תראה אותי אני יודעת את כל המילים

נרדמתי בלילה עם הגיטרה מנסרת

זה לא כמו עופרה, ירדנה וזוהר

היה באמת כדאי לי להיות טיפה אחרת



______________________________________________________________________ שנייה לפני המראה


מישהו חכם אמר פעם שאם אתה מפספס, לפחות אל תפספס את השיעור. הילדה הזו הייתה שיעורי הבית שלי לאותה טיסת לילה, שממנה אני ממשיכה לפרק חדש בחיים.

10/11/2014


היא הסתכלה עלי במבט ילדי חודר, תוך כדי שהיא מסדרת את הבובה שלה יפה יפה על הברכיים. “אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס”, אמרה לי הילדה הזרה בקול דבש. ״למה?״, שאלתי אותה, מופתעת מהאינטימיות שנכפתה עלי עם ילדה שאינני מכירה, עקב סידור הישיבה במטוס אל על. “כי את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״. היא הותירה אותי עם לסת שמוטה הילדה הזו.


שעה קודם לכן אני רצה בשדה התעופה. רצה, רצה, רצה. רק להספיק, לא לפספס, להספיק לקנות לבכורה מגפיים, להספיק להזדכות על המע”מ שבגינו אני צריכה לחזור את כל הדרך חזרה, להספיק להביא שוקולדים, להספיק לדבר עם הבנות בסקייפ, להספיק!!!.

“לעמוד כאן בבקשה”, אומר לי הבודק הביטחוני. שוב לעבור את הבידוק. לפני חצי שעה הייתי כאן. הפכו לי את התיקים שוב, נתנו לי לעבור שוב. אני מבולבלת נורא בשדות תעופה זרים. כל הפאסון שלי מתפרק לרסיסים כשאני מגלה שהדרכון לא עלי. נפל. אבד. ושעת הבורדינג כבר חלפה. אני רצה. רצה ובוכה. לא מאמינה שזה קורה לי. בראש אני רואה רק דבר אחד – את הילדות שלי קמות בבוקר ולא מוצאות אותי לצידן. אני הבטחתי להן שאהיה שם כשהן מתעוררות. כתבתי להן סיפור עם חידות בהמשכים לכל השבוע שלא הייתי. כל יום הוחבאה להן מתנה אחרת ברחבי הבית וזה, לפי מה שאומר שותפי לחיים, היה מה שהחזיק אותן כל השבוע בגעגועים לאמא, שנסעה לעבוד בארץ רחוקה. בעמוד האחרון בסיפור הבטחתי להן שאת ההפתעה הבאה הן יקבלו בבוקר ממני. והנה אני כאן, בלי דרכון, בלי פאסון, מנסה לאסוף את עצמי שהלקוחות לא יראו את שביל הדמעות שנקווה על לחיי.


היה לי מזל גדול. הקב”ט של אל על מכיר מישהו שמכיר מישהו ונתן לי לעלות על המטוס ללא הדרכון. בארץ כבר אקבל נזיפה משוטרת הגבולות. עכשיו אני נוחתת רצוצה על המושב שלי,  במעבר, מזיעה, עצבנית, בוערת מחום. “סליחה” הוא קורא לי מאחור. אני מסתובבת אליו. “אולי זה אפשרי שנחליף במקומות?” הוא שואל בתחינה ממקום מושבו בין שני קשישים נוחרים. “אני פשוט כאן עם המשפחה שלי ופיצלו אותנו, את יושבת לידן ואני תקוע כאן באמצע” הוא אומר.

ביום אחר, בזמן אחר, בשעה אחרת הייתי קמה. בלי כל שאלה בכלל, הייתי קמה ומוותרת על מקומי בשבילו. היום לא יכולתי. “אני מתנצלת” אמרתי לו ולא האמנתי שזו אני שמדברת “אני לא  מסוגלת כרגע להיות בלי אוויר, חייבת את המעבר, באמת מתנצלת”. הסתובבתי חזרה בכיסא שלי.


“איך קוראים לך?” שאלה ילדתו שישבה לצדי. “לירז, לירז המבולבלת”, עניתי לה, “את מכירה את יובל המבולבל? אז אני לירז המבולבלת”. היא צחקה. אספה אליה את בובתה ואת שמיכי שלה. היא קצת יותר קטנה מהגדולה שלי וקצת יותר גדולה מהקטנה שלי. אני בדרך כלל לא רואה ילדות אחרות. לא מבחינה בקיומן. ילדים של אחרים עוברים לידי ולא נצרבים בקופסה שלי. אבל היא לא הייתה שם סתם. היא הגיעה כדי לומר לי את המשפט ההוא, שהייתי צריכה לשמוע: “”אני יודעת למה לא ויתרת לאבא שלי על המקום במטוס… את מוותרת כל הזמן לאחרים ועכשיו החלטת לא לוותר״.

איך היא עושה את זה?

מישהו חכם אמר פעם שאם אתה מפספס, לפחות אל תפספס את השיעור. הילדה הזו, היפה כמו מלאך, הייתה שיעורי הבית שלי לאותה טיסת לילה, שממנה אני ממשיכה לפרק חדש בחיים, בלי לוותר על עצמי.

המשך יבוא.


ועכשיו, שיר:

מסלול ההמראה/ לירז גרין

מזגן מקפיא

המון מבטאים

מזוודות על הקארט

הודעות רמקולים

מסלול ירוק

מסלול אדום

ואני

לבד

בשדות זרים

לקפל מגשים

ממריאים

במיטה הרכה

השארתי חיים

שימשיכו לישון

בשעון מקומי

כשאני כבר אנחת

בעולם משלי

במסך מסלולים

בחלון עננים

דיילות על הקו

שמיכות וכרית

קפה מתוק

שקיעת כתום

ואני

לבד

מול מראה בשירותים

מחפשת אותי

נוחתים

אין לי עדיפות לחלון או מעבר

אין לי מקום מסומן

ולא בית

במסלול ההמראה שלי

במיטה הרכה

השארתי חיים

שימשיכו לישון

בשעון מקומי

כשאני כבר אנחת

בעולם משלי

_____________________________________________________________________


ניצולה


היא בין האחרונים שנשארו לנו, ניצולי השואה, מקועקעי המספר, שקועי העיניים, שבורי הלב. ועכשיו היא איננה.

01/11/2014


"פקנה" היא אמרה בקול חלש וחייכה חיוך רפה. הפירוש המילולי המדויק למילה בצ’כית הוא “נחמדה”. אבל כשהיא התייחסה לנינה שלה, היא התכוונה ל”יפה”. מאד מאד יפה.

יפהפייה. כמו שהיא הייתה בגילה, כשעלתה על הטרסנפורטר הראשון לאושוויץ ועל זרועה חקוק המספר 1369 בשחור פחם, שאינו דוהה עם הזמן. הבן שלה העביר עוד תמונה ועוד תמונה במכשיר הטלפון החכם שבידה , כמו בכל ביקור, והיא המשיכה לחייך ואמרה לו בשפת אמה עד כמה היא דומה לה, הנינה שלה. אחר כך התעייפה ונרדמה. בבוקר מצאו אותה ללא רוח חיים. כך עצמה את עיניה בפעם האחרונה, כשהתמונות האחרונות שראתה מול עיניה היו של נינותיה, ממשיכות דרכה בעולם הזה, שלא חסך ממנה סבל.


יממה אחר כך, כשלושים איש מצטופפים תחת מטריות קטנות בגשם שוטף, שפרץ משבר ענן שהתנחל מעל בית העלמין בדיוק בשנייה בה הורדה לאדמה למנוחת עולמים. הכל סמלי ביום כזה. הכל עצוב ביום כזה. באותו הזמן, הנינים שלה היו בבית, בגן, בלול התינוקות. המשכיות.

היא ביקשה לרשום על מצבתה את שמות כל בני משפחתה, אחיה, אחיותיה, תאומתה, אמה ואביה שנספו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. היא ביקשה להביא אותם למנוחה אחרונה, יחד עמה, באדמת הקודש. סגירת מעגל.

השמיים המשיכו לטפטף, העיניים היו יבשות אבל הלב פעם. לרגע אחד, בשלהי חשוון, הכל קיבל משמעות. היא בין האחרונים שנשארו לנו, ניצולי השואה, מקועקעי המספר, שקועי העיניים, שבורי הלב. ועכשיו היא איננה.


ובערב, זפזופ בין הערוצים בזמן קיפול הכביסה, עצר על “ללכת על המים”, סרטו בן העשר של איתן פוקס, על סוכן מוסד, דור שני לניצולי שואה, שנשלח לתפוס פושע נאצי בברלין, טרום מחאת המילקי. הכל מתחבר.


"פקנה", הנינה שלה, בכתה מאד בלילה ההוא. היא רק בת שבע אבל הבינה לעומק את לכתה. לא הצליחה לישון, דור רביעי של לזכור ולא לשכוח.


יהי זכרה ברוך.

עליזה (דינה) גרין ז”ל



ועכשיו, שיר:

ליל האם / לירז גרין

חלומך התערבב בחלומי

חלומי התערבב בשנתך

באת אלי סתורת תלתלים

למיטתי מתהום מיטתך

חולם חסר היה אז בקולך

השארתי לך נקודה בכר

ובאת אל משכבך

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, גם לאמא אין מגן

נוסעת בלי שליטה

בועטת במיטה

נופלת אל תוך כלום

צועקת בטמטום

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, גם לאמא אין מגן

חלומך התערבב בחלומי

חלומי התערב בשנתך

באתי אלייך הלומת ביעותים

לשאוב מכוחך בנחתך

הבטחתי לך אוכל, בגדים חמים, חיבוק ושיר שינגן

אבל בלילה, ילדתי הקטנה, צריכה אותך לי כמגן

________________________________________________________________________


לבד על הבר (שבתות וחגים)



27/09/2014


בתוך תוכה היא יודעת, היא לעולם לא תהיה מעניינת יותר מפייסבוק, מגוונת יותר מגוגל, מסתורית יותר מסיקרט או שנונה יותר מטוויטר. 

“הבעיה הכי גדולה היא הסמארטפונים”, היא אומרת לי, בשעה שאנו שואבות פנקייק עתיר נוטלה ומייפל היישר אל קיבתנו המורחבת לאחר ארבעת ימי החג. “את הולכת לבר, במטרה לצאת קצת מהמסכים של אתרי ההיכרויות וכולם שם ממילא מול מסכים”, היא אומרת לי ואני מנסה לא להיחנק מהפנקייק ומהתסכול שאני חשה בשבילה. היא החברה הכי טובה שלי, אני מכירה אותה כל החיים. לא תמיד הכרתי בתכונותיה המשובחות, אך כשחזרתי מהודו, אי שם בחיי האחרים לפני עשור וקצת, גיליתי אותה מחדש. יש לה לב זהב, רחב, מכיל, היא אוספת אל החיים שלה ואל הנשמה שלה אנשים מכל הקצוות וחיוך אחד שלה יכול לפתור לי עצב של יום שלם. אבל עכשיו החיוך שלה לא שלם. זה כבר הרבה זמן כך. בהתחלה היינו מתבדחות על ה”בקרוב אצלך”, שזכתה לקבל בכל אירוע משפחתי אליו הלכה, אבל עם השנים זה הפסיק להצחיק והתחיל רק לעצבן. היא לא יושבת בבית ומבכה על מר גורלה. היא יוצאת, מבלה, מטיילת, נהנית מהחיים, אבל עם הזמן, מצב האלכסון במיטה הפך להיות מצבה הקיומי והמצב בחוץ – לא קל. אנשים בגילה כבר מתחתנים, מביאים ילדים, מתגרשים… וכל יציאה שלה החוצה רק גורמת לה להתכנס יותר בתוך הלבד.

“את פשוט לא מבינה איך זה עכשיו” היא אומרת לי ועוקצת אותי קצת על כך שהתברגנתי, שהפכתי תוך עשור מרווקה-תל-אביבית-יושבת- ברים- אדומה לאמא לשתי בנות שיושבת בעיקר על שיעורי בית.“הסצינה של הברים זה כבר לא מה שאת מכירה, את נכנסת לבר וכולם, פשוט כולם, תקועים עם הראש בסמארטפון, מורידים אפליקציות במקום להוריד צ’ייסרים, מחפשים במסכים מה שהם לא מוצאים על הבר”.המייפל קצת מריר לי במורד הגרון. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו ולא מצליחה. כשאני הייתי פוקדת את הברים, כל הקטע היה השופוני: להיכנס לבר האפלולי, להרגיל את העיניים לחשיכה, לברור מתוכה את אלו שבא לך להעביר איתם ערב בכיף על בירה וצ’ייסרים ומוזיקה טובה וככל שאלו זרמו, כך זרמה גם השיחה ומי יודע עוד מה. היו מבטים מקצה בר אחד אל משנהו, היו מבוכות קטנות כשהמוזיקה לפתע נפסקה ונתפסת באמצע משפט שנאמר בקול רם מדי, היו ריקודים, היה מגע אנושי. אני מנסה לדמיין את עצמי נכנסת לבר בו כולם שקועים במסכים שלפניהם, לא שמים ל